קוֹל מִצְהֲלוֹת

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה
יְבִיאֵנִי אֶל חַדְרוֹ בְּרוֹב טוֹבָה
כִּי נַפְשִׁי אֶת נַפְשׁוֹ אֲהֵבָהּ
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם.

רֵעִי רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פַּז טָהוֹר כֻּלּוֹ
עָמַד נִצַּב טָמִיר בְּפֶתַח אָהֳלוֹ
אֶשָּׂא רַגְלַי אֶעֱמֹד לְמוּלוֹ
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם.

צָהֹב זָהָב טָהוֹר הוּא לֵב אַבִּירִי
הִתִּיךְ רֻבּוֹ שִׁקַּע בְּתוֹךְ תַּבְנִית שִׁירִי
יַלְבִּישֵׁנִי עַדִּי יִרְפָּא צִירִי
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם.

יְדִיד נַפְשִׁי גַּנּוֹ פּוֹרֵחַ יָרֹק עַד
עָבַד, שָׁמָר, קִוָּה חַסְדּוֹ שֶׁל אֵל אֶחָד
אֲשֶׁר צִוָּה כִּי לֹא טוֹב הֱיוֹת לְבַד
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם.

חִישׁ אַלּוּפִי לִהְיוֹת לִי כִּנְשֹׂא־נֵס
כְּפַס טַלִּית כְּקַו רָקִיעַ חַי תּוֹסֵס
עַל עֵין תְּכוֹל הַמַּיִם נִתְעַלֵּס
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם.

נֶטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כֶּרֶם הוּא חֲמוּדִי
נֶשֶׁק שְׂפָתָיו יִתֶּן סוֹף וְקֵץ לִנְדוּדִי
וְהָיָה לִי הוּא סְגֻלָּה, יְחִידִי
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם.

דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה כְּאוֹר שַׁחֲרִית
קֶשֶׁת נָתַן בֶּעָנָן לְאוֹת בְּרִית
יְמָרְקֵנִי יִרְחֲצֵנִי בְּבוֹרִית
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם.

פיוט לחתנים, נכתב על ידי החתן נריה רפאל כנפו בשנת תשפ"ב מתוך צורך קהילתי וחברתי לפיוט המבוסס על שיטת הכתיבה העתיקה, עבור זוגות גברים הנישאים ואין מילים שילוו אותם בחופתם ובשמחתם ובעלייתם לתורה. הפיוט שוזר חלקי פיוטים עתיקים יותר שגם הם מבוססים על מילות שיר השירים, ובהם כינויים שונים של חתן לחתנו – דודי, אלופי, ידיד נפשי, חמודי ועוד יחד מרחבי חיים שונים שיש בהם אינטימיות – אוהל, בית, גן, בריכה ועוד. כל בית נסוב על צבע אחר מצבעי הגאווה – אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול והבית האחרון עוסק בדגל עצמו ובקשת השלימה. הפזמון החוזר הוא משפט הלקוח מ7 הברכות המסורתיות בו מופיעים חתנים דווקא, ובהשאלה לחופת חתנים. לחן הפיוט, של הזמרת והיוצרת המרוקאית זהרה אלפסייה, יצירה "לערוס אוסחבו" שיר ממסורת מרוקו המלווה את טקס החינה המסורתי.