אֶחָד מִשִּׁשִּׁים שֶׁל תִּיקּוּן עוֹלָם

[עורכ.ת הטקס אומר.ת]:
ברגעי השמחה הגדולה, שבירת הכוס מזכירה לנו שלא הכל שלם בעולם.
במעגל המשפחתי שעומד כאן תחת החופה אנחנו מצטערים על מי שאינם איתנו היום. גם עתה, בְּעֶרֶב זֶה, הַדְּבָרִים אֵינָם שְׁלֵמִים, וְהַשְּׁבָרִים מְחַפְּשִׂים אֶת תִּיקּוּנָם. נזכור את ירושלים ונזכיר שיש סבל, עוני ומצוקה בעולמנו. ברגע זה אנו גם מתפללים לרפואת יושבי הארץ והעולם.
רֶגַע הַכְּלוּלוֹת, שִׂמְחַת הֲקָמַת בַּיִת בְּיִשְׂרָאֵל, הוּא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים שֶׁל תִּיקּוּן עוֹלָם, יְצִירַת שָׁלֵם בְּתוֹךְ הַשָּׁבוּר.
תְּהֵא שְׁבִירַת הכּוֹס עֵדוּת לַשְּׁבָרִים שֶׁמִּסָּבִיב, ולירושלים, שאור ואפלה משמשים בה בעירבוביה.

שרים ביחד (את הפזמון):

ראיתי עיר עוטפת אור
והיא עולה בשלל צבעי הקשת
והיא נוגנת בי כנבל העשור
ראיתי עיר עוטפת אור.
      (יוסף שריג, אור וירושלים)

[החתן והכלה אומרים]:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

החתן שובר את הכוס