לא מובן מאליו

חשבתי הרבה מה אני רוצה לשתף ולהעלות, האינסטינקט שלי היה לשתף את ההספד אבל הוא נכתב בכאב וצער ואת זה אני אשמור לעצמי.

אני רוצה לשתף אתכם בדויד שהיה מלא באושר שמחה ואהבה, אולי תזכו להידבק בטיפה מהקסם הזה שלו.

הילד עם העיניים הטובות האלה, היפה תואר בקטע קצת מתסכל ומעורר קנאה, הילד ששם את הקרובים אליו ראשונים בסדר עדיפויות שלו, הרבה הרבה לפני ששם את עצמו.

הנכד הכי טוב, שהשאיר לכולנו אבק בלדאוג ולאהוב את סבתא, כל שישי להגיע עם פרחים, לא משנה מה עבר עליו השבוע בצבא, ולא משנה אם הוא יוצא בשישי בצהריים וחוזר מוצ""ש, בלי תירוצים.

הבן דוד הכי טוב, תמיד הכי מתרגש ממפגשים משפחתיים, תמיד רוצה לשמוע סיפורים ומתעניין, תמיד אוהב לשתף ולא מוכן לוותר הקפה וסיגריה בסופ״ש, מתקשר בכל דילמה, מקשיב מהלב לכל עצה, נותן לך את התחושה שהוא מעריך אותך שאתה שם בשבילו, שהוא זכה בך, כאילו שלא ההפך הוא הנכון.

האח הכי טוב, שהמבט של האחיות שלו בו פשוט אומר הכל, קרבה והאהבה שלא רואים בכל בית, ולא רואים בכל אינטראקציה בין אחים, במיוחד שדמות האח הגדול מוטלת עליו, הוא היה זה שדאג לספר לי בכל מפגש איזה סיפור קטן על האחיות שלו שנגמר ב״אני מעריץ אותן״. אח גדול מהחיים.

הילד שנכנס הביתה בכל שישי גם עם זר פרחים לאמא, וכבר גלגל 2 סיגריות לו ולאבא כי לא מתחילים סופ""ש בלי סיגריית ניצחון, קפה ושיחה עם אבא.

כי מובן מאליו אצלו לא קיים, והוא רצה שכל מי שמסביבו לא ירגיש לרגע לא מוערך מספיק.

החבר שהיה אפשר ללמוד את משמעות המילה חבר ממנו, שהיה הכי נאמן, אמיתי, אוהב, קשוב, שטותניק, טוב.

וזה על קצה המזלג, רק חלק קטן מהתפקידים של דויד בחייו, שבכל מעגל ובכל תפקיד שלו הגיע עם הלב על השולחן וחיוך מאוזן לאוזן, ועשה הכי טוב כי לא הכיר דרך אחרת.

המלאך הזה שהסתובב בנינו והשאיר אחריו חלל ריק שאי אפשר למלא, אבל השאיר גם אינסוף אהבה, אור, משפחתיות וחברות, ומי שהיה סביבו וקרוב אליו זכה ובגדול. ולא בדיעבד, כי הוא תמיד היה לא מובן מאליו, לפחות בשבילי.

מאחל לכם להיות קצת דויד, גם לעצמי.