כל דכפין – הזמנת העם היהודי לשולחן

עם תחילת קריאת ההגדה, אנו מכריזים: 'כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל'  – כל מי שרעב יבוא ויאכל! אין זאת הקריאה הסטנדרטית "מי רעב?" שמזרזת לשולחן;  ההקשר הוא קורבן הפסח, ומכאן שמדובר בניסוח קדום מאוד. בעת העתיקה, סעודת הפסח הייתה, מכורח המציאות, ארוחה קבוצתית: כל קבוצה שהתאספה לחגוג את החג הייתה חייבת לאכול עד הבוקר את השה שהועלה כקורבן פסח, במלואו. כדי לקיים מצווה זו, לאורחים ולמארחים היה אינטרס משותף – לסעוד ביחד. אכילת קורבן הפסח בזריזות שִחזרה את גרעין הסיפור שאותו אנו מנסים לספר בליל הסדר על היציאה בחיפזון ממצרים, ועל הרגע שבו התחברנו והפכנו לעם. בתחילת הסיפור המסופר בספר שמות היינו שבטים נפרדים אך ממצרים יצאנו יחד, חיבור זה צוין באמצעות ריטואל האכילה המשותפת שבה יש תלות הדדית בין הסועדים. גם בימינו ריטואל זה מתקיים, באמצעות  הזמנת אורחים רבים לחג. אך כשאני מגיע למילים אלה בהגדה, אני תמיד חש מידה מסוימת של חרטה, מכיוון שכבר מאוחר מדי להזמין אורחים נוספים. אני מתגעגע לימים שבהם כל קבוצה הייתה צולה את השה שלה מחוץ לאוהל, ופשוט תרה אחר אנשים בודדים משולי החברה שאף אחד אינו דואג להם, ומזמינה אותם להשתתף בסעודה.  חג הפסח צריך להיות אחד מרגעי איחוי ותיקון הסדקים בקהילות שלנו, רגע שבו אנו מכירים בכך שאיש מאיתנו לא יקיים את חובת העמיוּת שלו מבלי שלכל אחד ואחת יהיה שולחן לסעוד עליו.

בימים אלה הקריאה 'כל דכפין' מקבלת בעיניי משמעות נוספת: אנו [ביהדות ארה"ב] מפוצלים כקהילה. המלחמה מקטבת אותנו ומפרידה בינינו וקשה יותר ויותר להרגיש שאנו שייכים לאותו עם. ההזמנה בתחילת הסדר היא אולי הזדמנות רדיקלית לנסות אלטרנטיבה אחרת. ייתכן שדווקא זהו הרגע – בתחילת סעודה שעלולה להכיל מתחים וויכוחים רבים – שבו נוכל להשכין שלום בביתנו, בדומה לנוסח שאנו אומרים בבית הכנסת בפתיחת צום יום הכיפורים, שבו אנו מתירים לעצמנו "להתפלל עם העבריינים". שני החגים הללו, יום הכיפורים ופסח, הם חגים מקראיים שמחיר אי ההשתתפות בהם הוא הדרה מהקהילה – מי שלא מצטרף נשאר בחוץ! כל יום כיפור וכל פסח, יש אנשים רבים שעלולים להרגיש "בחוץ". לכן אנו פותחים בתפילה לשים בצד את הדעות החלוקות ואת הגישה הצינית והסקפטית, ולראות, ולו לרגע אחד, את הטוב הטמון במגוון הרחב של העם היהודי, המיוצג על ידי אלה שבאו לשבת איתנו לערב אחד. גם בסעודה וגם בצום, אנו מייחלים, ולו ללילה אחד בלבד, להיות עם אחד.