חירות

כשהייתי ילדה פסח היה החג האהוב עליי. היו שנים שבהן חגגנו את ליל הסדר בקיבוצי, שמרת והיו שנים שבבית הסבים שלי בהרצליה. אהבתי לפסח נבעה פחות מתכני החג ויותר מחיבתי העזה לתותים שתמיד כיכבו בקינוח ארוחת החג. פסח סימן את סוף עונת התותים. כשהייתי ילדה לפירות הייתה עונה.

לילות הסדר שאני מכירה לא מתבססים רק על ההגדה. תמיד יש בהם תכנים נוספים.

כשאחותי, טל, הרחיקה מעבר לים הפיוט "לך לשלום גשם, בוא בשלום טל" של יוסי בן יוסי הפך למשמעותי. חסרונה בשולחן הסדר הומתק כשקראנו את המילים "בוא(י) בשלום טל".

תמיד אהבתי את המשמעות של פסח כ"חג האביב". חג המציין את מעגלי הטבע והחקלאות. חג של צמיחה והתחדשות המבשר את תחילת הקיץ, העונה האהובה עליי. אהבתי את מילות השיר "שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא". היום המילים האלה ממלאות אותי עצב כי אביב שלנו לא יבוא יותר…

אני עדיין אוהבת את פסח, חג החירות. עדיין מסקרן אותי לחשוב על משמעותה של חירות זו. הגדת הקיבוץ הארצי נפתחת בפסוקים מספר שמות המתארים את יציאת מצרים.

המילים: "זמן חרותנו", "חוקת עולם", "בעצם היום הזה יצאו צבאותיכם ממצרים", "היום הייתם לעם" המופיעות בטקסט המקראי מרגשות. אני תוהה לגבי משמעותן, בחירת העורכים לפתוח בהן והיעדרן מההגדה המסורתית.

החירות של העם היהודי הושגה בעמל ובקושי כה רבים בזמנים ההם ובזמן הזה. החירות אותה אני מבקשת היא חירות משפיכות דמים, חירות מעריצות, חירות לחשוב וליצור. אך חירות זו אינה פרס אלא משא. המבחן של האדם והעם החופשיים הוא ביחס לזולת, כפי שנכתב בספר שמות "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים." משא החירות מחייב אותנו לקחת אחריות, לא רק על עצמינו אלא גם על האחר. מתוך ראיית עצמינו, כאילו אנחנו יצאנו ממצרים עלינו לשאוף לכך שכל בני האדם יוכלו לומר "עבדים היינו, עתה – בני חורין".

אביב אצילי נפל בקרב בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר 2023