זאת לא גבורה עילאית – זה סטנדרט

הרבה מחשבות מתרוצצות בראש על למה אנחנו, למה עכשיו, למה שם. מתח באוויר, וגם בדיחות שחורות על מי יחזור ומי לא. הרבה דגשים. לעבוד לאט, להיות ערניים, לסרוק כל הזמן. אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו באים, האויב מכיר את השטח ומכין לנו הפתעות. עוד מעט נעמוד בשטחי כינוס בתדריך אחרון לפני יציאה בידיעה ברורה (לפחות לי) שאנחנו יוצאים למבצע שלא כולנו נחזור ממנו.

למרות זאת, אני מסתכל אחורה ולצדדים ואני מאוד בטוח בעצמנו. אנחנו חדים, התכוננו היטב, וכבר היינו במרחב הזה כמה פעמים. אני מנסה לדמיין את השעות הקרובות. להוביל את הדבר הזה, להיות שם ראשון בחלק הכי מורכב – זה בדיוק מה שחינכתם אותי לעשות. וכשהמחשבות מעט בורחות, למה אנחנו ולמה עכשיו, על זה אני חושב, ופתאום התשובה ברורה לי מאוד. להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זאת לא גבורה עילאית – זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר. אוהב אתכם.