הקדיש הפרטי

נזכור אותך, יקירנו שאבד לנו. את מראך, את הבעות פניך, את מאור פניך, את פעימת החיים בתנועותיך, בצחוקך, בצערך.
את קולך נזכור, את ניצוץ האור שבעיניך.
חַי תעמוד מולנו, לרגע אחד, תמיד.
נזכור את מחשבותיך ודעותיך, את הערך שנתת לאנשים . את מה שתמיד היה, ולעולם יהיה, אתה עצמך, האחד, החד פעמי.
[……………..]
יום יום נתאבל על מה שנגדע אתך- שנות החיים, העתיד שהיה יכול להיות לך, העיסוק שהיית יכול לבחור בו, ללמוד ממנו ולהעשיר אותו בתבונתך. האנשים שיכולת לאהוב, המשפחה שהיית מקים. הנאות החיים הקטנות, וגם המועקות והצער:  החיים, על כל מלאותם.
ואת מותך נזכור. ואיך פגע בך רוע ארור ומחריד. ונזעק את דברי המשורר,  חיים נחמן ביאליק, "ויקוב הדם את התהום! יקוב הדם עד תהומות מחשכים. ואכל בחושך וחתר שם/כל מוסדות הארץ הנמקים".          [………………]
יקר שלנו, משהו מאתנו מת אתך, משהו ממך חי בנו. עד סוף ימינו נישא אותך בינינו. שוב ושוב נְחַייה אותך – בְּזיכָּרון, במילים, בדמעות, בשמחת חיינו שתמיד תהיה מהולה בך, בכל היש הגדול שהיית, ובאינך.