החולייה הבאה בסיפור

חכמים אומרים שאם צריך לסכם את פסח- מספיק להגיד 'פסח', 'מצה' ו'מרור'.

העניין הוא במוטיב המגיד. במשך אלפי שנים יהודים מורישים לדורות אחריהם את היכולת לספר סיפור, לא סיפור מנותק, אלא סיפור בהתהוות. הספציאליטה היהודי מתמחה בהעברה תורשתית, אלפי סיפורים, רגעים מכוננים; מנהיגים ומנהיגות דגולים ברגעים אנושיים, ורגעים אנושיים שהופכים לפרקים בהיסטוריה שלנו. את הקולקטיב מרכיבים הרבה פרטים. כל פרט הוא סיפור. שנים לאחר מכן אנחנו מספרים את נרטיב האומה שהרכיבו הפרטים.

השנה התחושה שאנחנו טווים את החולייה הבאה בסיפור היהודי, חזקה במיוחד ומורגשת בעצמות ובוורידים. את הרגע הזה אנחנו מייצרים עכשיו. ללמוד את אין-ספור סיפורי הגבורה במלחמה עוד ייקח לנו זמן. אנחנו עוד במרירות העצומה, אך יש לנו חוב מוסרי, לספר סיפור של אומה, כי במותם ובחייהם הם מצווים לנו את החיים.

ההגדה המסורתית התעוררה משנת חורף ארוכה. טקסטים נושנים כמו: ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא…״ ו-״ בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי…״ – נקראים בזמן הווה. הסיפור של העם שלנו הוא בהווה מתמשך. זהו זיכרון לדורות.

בימים ההם בזמן הזה,
שותפים אנו לזיכרון עולם.

אנחנו מודים ליאיר טיקטין ששיתף איתנו את הטקסט שנוצר עבור הגדת חיילים ומפקדים ברוח מלחמת חרבות ברזל, ההגדה לא יצאה לאור.