אתמול היה יום קשה

לא יודע למה, אבל יש ימים שהחוסר שלך כל כך מורגש, כל כך בלתי נסבל. הרגש עולה על גדותיו. הכמיהה לך מציפה, מכסה, מטביעה את היש, את הנוכח, הכל מחוויר ביחס לאין שלך. הגעגוע אליך מכביד, חסר תקווה, הציפיה שמשהו ישתנה, שקולך יישמע, שאוכל להרגיש אותך רק עוד פעם אחת, הציפייה הכל כך לא הגיונית הזאת אבל כל כך מוחשית, אמיתית, מתרסקת אל מול המציאות. מציאות בה פשוט אינך ואז הכאב מכה בגלים גלים, לא עוצר, לא משחרר, לא מרפה.

בתקופה האחרונה התחלתי לשמוע, לראות אותך עובר במרפאה רק לומר שלום, כשהיית חוזר מהצבא עם המדים והנשק, או לפעמים כבר על אזרחי, או כשהיית בדרך לעוד נסיעה לאודיה או לטיול עם החבר׳ה והייתי מבקש שתעבור דרכי לפני, או אחרי, שאראה ואחבק אותך. פתאום הקול הבס שלך ״אבא״ היה מרעיד את האוויר, הייתי מרים מבט או מסתובב אליך בהפתעה, המרפאה היתה מאירה מנוכחותך והייתי קם אליך ״בובי שלי״ לחיבוק, שוכח את הלקוחות, את העבודה. לרגע אחד, לרגע אחד אני רק איתך, מחבק.

ואז אחרי שהלכת, נושם את חסרונך ומלא עדיין מנוכחותך.

אתמול אחותך הגיעה, לקחת משהו, פתאום הופיעה, ״אבא״, בקול עדין ורך. בחיבוק ובנשיקה לשיערה היה ריח של מקלחת. הביקור הקצרצר שלה מילא אותי באהבה.