"הילדים חזרו". זה כל מה שאפשר היה למלמל.
המשפחה שלנו מאוד ורבלית בדרך כלל, אבל בימים הארוכים של שבי הילדים בעזה, הכל הצטמצם למילים בודדות: "הם יחזרו". כבר חודשיים שהמחסור במילים זורק אותנו לזרועותיהם של שירים ופסוקים ישנים. לפס הקול הישראלי וה'גרסא דינקותא' היהודית. כשאין מה לומר, אנחנו מנסים להישען על איזה ציטוט טוב. ופתאום כל שיר הופך להיות עמוס במשמעות. כל שורה, כל פסוק וכל מילה מתגלים מחדש, והם טעונים ורלוונטיים כאילו נכתבו לצורך הרגע הזה.
מאז שראינו סוף סוף את הפנים של נערי קיבוץ ניר עוז, ובתוכם את סהר וארז שלנו, מתמלמלת בליבי הפתיחה של פרק התהלים שקוראים בפסח: " הֹדוּ לַה' כִּי-טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד-צָר" (תהלים קז, א-ב).
כל כך הרבה פעמים גלגלתי את המילים החגיגיות והנושנות האלה, ואף פעם לא התפניתי לחשוב איך באמת אמורים להרגיש גאולים. מה מרגיש ומה אומר אדם שזכה בחייו מחדש אחרי שהיה ביד צר. אחרי שאהוביו שהו ימים, שבועות או חודשים, במקום שבו חייהם לא היו שווים פרוטה. ופתאום מגיע חיבוק — שזה ההפך מ"יד צר". אז כנראה שזה מה שאומרים: הודו לה' כי טוב. כי לעולם חסדו.
ולמרות שבמשפחה השמוצניקית הזאת, אני כמעט האדם היחיד שמרגיש בבית בין פסוקים עתיקים, זה בדיוק מה שאמרה אמא שלהם, הדס, אחרי שהודיעו לה שהם ישוחררו, ואחרי שסיימה לשאוג כמו לביאה שזה עתה הצילה את גוריה משיניהם של צבועים. אחרי שהושיטה לשמיים את זרועותיה, שלדעתי התארכו לאחרונה באיזה עשרה סנטימטרים. היא אמרה "יש אלוהים". שזה "הודו לה' כי טוב", הגרסה המעודכנת.
בני משפחתו של ג'קי לוי, סהר וארז קלדרון, נחטפו לעזה ושוחררו בסוף נובמבר, אביהם עופר – עדיין בשבי.
להזמנת ההגדה הישראלית המחודשת בעריכת נעם ומישאל ציון לחצו כאן
