"מרור כורך" והחיבור הארצישראלי

עינט קרמר

'המנה הראשונה' בסעודת ליל הסדר היא כריך של מצה, מרור וחרוסת ( מנהג ה'כורך'). החיבור הזה משקף עבורי את חווית המלחמה;
המרור שמסמל את הקושי והמרירות שהיו מנת חלקם של בני ישראל בשנות העבדות במצרים, ואת מנת הסבל "שבכל דור ודור", מקבל השנה גם את כל הכאב של ההתקפה האיומה ב – 7.10, את הקושי והפחד של שדה הקרב, ואת כל המצוקות שידענו מאז אותה שבת שחורה.
המצה לעומתו, מסמלת את כוח החיים שטמון בנו. כידוע, המצה של בני ישראל לא תפחה ללחם בגלל החיפזון שבו יצאו ממצרים ושברו את מעגל העבדות, והשנה היא גם סמל לחפזון שבו מאות אלפי אנשים עזבו את ביתם ומיהרו להתגייס, ישבו על הרצפה בטיסות לישראל ואמרו "הנני כאן", התארגנו למפעלי סיוע ותמיכה אדירים בחיילים הלוחמים, במשפחות המפונים, ובמאבק להשבת החטופים. התנדבו לחקלאות ולהצלת המשק הישראלי.
המצה מזכירה את השאיפה לחיים של חירות ושמחה ואת ההוצאה של שאיפה זו מן הכוח אל הפועל.
"מרור כורך" –
בליל הסדר אנחנו כורכים מצה במרור – את הכוח של ההתגייסות למען החיים, עם הכאב והצער שאלו מחזיקים. אבל איך עושים זאת?
הסוד טמון בחרוסת המתוקה. בדרך כלל נהוג להסביר שהחרוסת מסמלת את הטיט איתו עבדו אבותינו בחומר ולבנים. אבל יש דעה נוספת, ידועה פחות אך מאירת לב: החרוסת היא “זכר לתפוח”, מהפסוק בשיר השירים “מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, תחת התפוח עוררתיך” (שיר השירים, ח/ה),
שיר השירים הוא סיפור אהבה שנהגו קהילות ישראל לקרוא בסיום ליל הסדר, סיפור אהבה בין כנסת ישראל לקב"ה, סיפור אהבה המתרחש בטבע של ארץ ישראל, בשדות, בכרמים, במדרונות המרעה ובמרחב החקלאי העברי.
החרוסת, שמרכיביה הם תפוחים, תמרים, תאנים, יין , אגוזים – שכולם מופיעים בשיר השירים, היא זו המסוגלת להדביק יחד את המצה – כוח החיות הטמון בנו, והמרור- האתגרים והקשיים שהחיים מציבים בפנינו, בעזרת האהבה, בין איש לאישה, בין עם לאלוהיו, בין אדם לאדמה.
בליל סדר השנה נאכל את ה'כורך' ונשאב עוצמות שקיבלנו ביציאת מצרים. נרשה לעצמנו לרפא את הסבל במתיקות ובאהבה של החרוסת ושל אהבתנו את הארץ שלנו, את טבעה המיוחד, את פירותיה המתוקים, את הנשים והאנשים החיים עליה.
מתיקות האהבה תסייע לנו להתמודד עם המרירות והקושי, ולהוציא את עצמנו ,שוב , גם הפעם, לחיים טובים של חופש ושמחה בארצנו.