כדי לזכור שיש גאולה

סרן (במיל') יערה וידמן סמואל, קמב"ץ שולחן מרכזי בנפת עמקים של פק"ע

בתחילת המילואים, המסדרון של מפקדת הנפה היה ארוך וחשוך יותר מבדרך כלל. למעשה, הכל היה ארוך וחשוך יותר. אפילו כששחררו את המפקדה, עוד לא ממש האיר. ועכשיו כבר אוכלים מצה, זכר לגאולה ההיא.

ההגיון דורש שנאכל מרור (זכר לשיעבוד), לפני המצה (זכר לגאולה). ככה זה היסטורית, ככה זה הגיוני ומסודר יותר. קודם שיעבוד, ורק אחריו גאולה. אבל הנה, אנחנו אוכלים מצה ורק אחריה מרור. האמורא רבא פוסק שבזמן הזה אכילת מצה היא מצווה מהתורה, לעומת מרור, שנשאר כמצווה דרבנן. כשיש מספיק חושך וכאב ופחד בחוץ, המצווה שאי אפשר להניח היא המצה. כדי לזכור שיש גאולה, שהיא מחכה ממש בפתח, מתגלה מבין החריצים. המרור יבוא מיד, מר ומוכר מדי, ולכן הזכרון הערב מתחיל בגאולה. עוד נזכה מקרוב לחירות ואביב, נמהר ונשיר ונחצה את הים. עכשיו מצה.



אנחנו מודים ליאיר טיקטין ששיתף איתנו את הטקסט שנוצר עבור הגדת חיילים ומפקדים ברוח מלחמת חרבות ברזל, ההגדה לא יצאה לאור.