כאילו הוא יצא מבארי

חן ארצי סרור - מתוך הטור ב"מוסף לשבת", ידיעות אחרונות, אוקטובר 2023

הסיפור היהודי כולו מושתת על החובה לזכור. זיכרון חי. זיכרון מחייב. בכל דור ודור אנו מקיימים את מצוות הפסח בליל הסדר – "והגדת לבנך". החובה לספר ביציאת מצרים, מה שמכונה "פסח דורות", ניתנה בזמן אמת, כשהעבדים שיהפכו לעם היו בעיצומו של תהליך הגאולה. זו הבנה עמוקה של רגע מכונן בזמן התרחשותו: יש לספר את הסיפור שוב ושוב כנקודת מפנה בתולדות העולם ובתולדות העם היהודי. החובה הזו היא לא משימתם של כוהנים, רבנים או מנהיגים, אלא של הפרט. על האב והאם להיות נושאי הזיכרון ולהעביר אותו לדורות הבאים.
"הזיכרון נישא תמיד על ידי אנשים חיים. הוא יוצר המשכיות בין העבר להווה ואומר למעשה שהעבר לא באמת עבר", כתב ב־1993 ההיסטוריון הצרפתי־יהודי פייר נורה. "בעזרתו אנחנו מבינים שמה שאירע בעבר משפיע על מה שאנחנו היום. לכן הוא מתפתח תמיד". בפשטות: ההיסטוריה מספרת את העבר, והזיכרון מבקש לעצב את העתיד…
מה ינבט מתוך אסון אוקטובר? איזה חידוש יתחדש אחרי שכל ההמשגות, התפיסות והאמונות שלנו התנפצו אל מול אכזריות שלא יודעת שובע? האופן שבו נעצב את זיכרון הימים הללו הוא שיכתיב למה נהפוך להיות.
אבל אנחנו, העדים של המציאות הזו, מספרי הסיפורים שלה – אנחנו שומרי הזיכרון. אנחנו אלה שנחבר את חלקי הפאזל הזה. האופן שבו נעצב את העלילה ונשמר את הסיפור בתוכנו, הוא שיכריע אם נוכל להיוולד מחדש כאומה, אומה חזקה יותר, בטוחה יותר וסולידרית יותר. לא כזו שמושתתת על אימה, אלא על חוסן. באשליה שבה היינו, שכחנו שאנו שותפים ל"ברית גורל". ודאי שלא היינו בשלים לחשוב על ייעוד משותף. אחרי כ"ב בתשרי, 7 באוקטובר, שני הפרמטרים הללו לא יוכלו עוד להיזנח.
אנו שותפים לגורל אחד, אם נכחיש או לא, וחובתנו למצוא ייעוד משותף שייתן תוקף להיותנו, אם נרצה או לא. נצטרך לברר ולמצוא אותו יחד. המאבק שלנו הוא לא רק על ביטחונה של מדינת ישראל, אלא על המושג "ישראליות", על כל היופי והכוח שבו. והוא יוכל להפציע רק מתוך ההקשרים התרבותיים שנרקום בימים שיבואו.
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. מכפר עזה. משדרות. מאופקים. לזכור ולא לשכוח עד ליום אחרון. לא כדי להזין את הפחד – להפך, כדי לכונן את התקווה. עוד יישבו זקנים וזקנות במדשאות בארי, ורחובות העיר שדרות ימלאו ילדים וילדות משחקים. הבתים השרופים ייצבעו מחדש, הנירים ייחרשו והעגבניות ייקטפו. האיום הקיומי יוסר. זוהי לא נבואת נחמה, זוהי תוכנית עבודה.