טקסי צער ונחמה
ישראלים לימי מלחמה

אַחֲרֵי שֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר
אִם מִישֶׁהוּ יַעֲקֹף בַּתּוֹר,
נָגִיד, עֲזֹב. אוּלַי הוּא מִכְּפַר עַזָּה, אוֹ סוּפָה וּכְבָר אֵין לְאָן לַחְזֹר.

לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!
לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!
שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֶת הַצְּרִיחוֹת הַנִּחָרוֹת בִּגְרוֹנֵנוּ

עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ
מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר
עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב

ולפעמים אמהות שבורות לב מתפרקות בלילות
וקמות בבוקר חזקות כמו לביאות

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר

ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר

וְלִפְעָמִים כָּל הַמִּלִּים לֹא מַסְפִּיקוֹת אֲפִלּוּ כְּדֵי לְהִתְקָרֵב

וְעַכְשָׁו זְמַן שָׁבוּר
וּבָרוּר שֶׁמִּכָּאן חַיָּבִים
לְחַשֵּׁב נְשִׁימוֺת.

מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תּוּנַח הַנֶּפֶשׁ.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד

כָּל אָדָם צָרִיךְ מִישֶׁהוּ לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּרוֹ.
מִישֶׁהוּ לַהֲגוֹת שְׁמוֹ בִּשְׂפָתַיִם
שֶׁל אֱמוּנָה וְתִקְוָה וְחַיִּים,

יָד עַל הַגַּב. כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב.

לֹא לִטְבֹּעַ
לְהֵאָחֵז בֶּעָנָף הַקָּרוֹב
לֹא לְהִסָּחֵף בַּנָּהָר

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט
אֶל שְׁלוֹמְךָ

הַיּוֹם עוֹלֶה
הַשֶּׁמֶשׁ מְפַנָּה
אֲבָנִים

ילד נעל את הפחד בתיבה סודית.
רץ לזרוק את המפתח אל תוך שלולית.

לִפְנוֹת בֹּקֶר
יָצָאתִי לַחֲצַר בֵּיתִי
וְסַבְתִּי בָּהּ לְאִטִּי

וְאַף עַל פִּי כֵן הַחַיִּים, וְאַף עַל פִּי כֵן אַהֲבָה.
רָאֹה עוֹד נִרְאֶה אֶת שַׁעַר הַלֵּב

יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש,
ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטובּ לב

גילו אצלי סתימה
בזרימת הדם לנפש

לו יכולנו לראות כיצד הרע של היום מוביל את הטוב של מחר

אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹע אֶת הַשַּׁחְרוּר

מְשַׁלַּחַת יוֹנָה מִתּוֹךְ תֵּבַת שְׁלוֹמִי הַמְּחַשֶּׁבֶת לְהִשָּׁבֵר אֶל כָּל רַפַּאֵי הָעוֹלָם

פלא שלא זנחתי את כל האדיאלים שלי, כי הם נראים אבסורדיים ובלתי אפשרייים ליישום

אֱלֹהַי,
נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי כְּאוּבָה הִיא
אַתָּה בְּרָאתָהּ וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְחַבְּקָהּ
שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב

בְּאוֹתָהּ הַשַּׁבָּת
כְּשֶׁנִּשְׂרְפוּ הַגְּוִילִין
נִתְפַּזְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת סְבִיבִי

נֵצֵא מִזֶּה
עִם מֶמְשָׁלָה חֲדָשָׁה
אֶזְרָחִים חֲדָשִׁים
גְּבוּלוֹת יציבים
שְׁכֵנִים אֲחֵרִים

מִזֶּה שָׁבוּעוֹת אֲנִי מְדַמֶּמֶת שִׁירִים
אֲנִי קוֹרֵאת לַקֹּבֶץ "יָגוֹן"

יֵשׁ לֶאֱסֹף שְׂמָחוֹת כְּמוֹ
מַפִּיוֹת יַלְדוּת
לְהניחָן עַל רַף שֻׁלְחָן

אֲנִי רוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל בַּלָּאט
לְבַד
בְּיֵשׁ אוֹנִים

בִּמְדורּוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.

אֶת הַזְּוָעָה אֶת הָאָסוֹן הַנּוֹרָא
אֶת הַחֶרְפָּה, אֶת שִׁבְרֵי הַסִּכְלוּת

תּוֹדָה
לִצְבָא הַהֲגָנָה לַנֶּפֶשׁ
לְשׁוֹמְרֵי הַסַּף
לְכוֹחוֹת בִּטְחוֹן הַפְּנִים

הֻתַּר לְפִרְסוּם כִּי לִבֵּנוּ נִשְׁבַּר.
וּבַמִּסְתָּרִים בַּחֲדָרִים רֵיקִים רִבְבוֹת יְבָבוֹת נֶחְנָקוֹת לְלֹא קוֹל

הַקַּיִץ נִמְתַּח
מְלַהֵט אֶל קָצֵהוּ
רֶוַח לִנְשִׁימָה נִפְתַּח
בִּסְמִיכוּת הַחֹם

אֲנַחְנוּ הָעֵץ הַזֶּה
נָטוּעַ כָּאן שָׁנִים
בְּשִׁדְרַת יוֹמוֹ…

לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת שָׁנָה חֲדָשָׁה.
כִּי רַב לְך שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא.
לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת תְּקוּפָה חֲדָשָׁה.

הָאֲנָשִׁים שֶׁחָיוּ אֶת הַסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי
לֹא יָדְעוּ מַה יִכָּתֵב בַּדַּף שֶׁאַחֲרֵי.
הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת כַּוָּנַת הַמְּחַבֵּר.

מַלְחִים פְּצָעִים, תּוֹפֵר נְזָקִים,
מוֹצֵא אֲבֵדוֹת,
מְלַמֵּד אַהֲבוֹת תּוֹעוֹת.