שְׂפָתַי אֶפְתַּח

אֲהַלֵּל אֱלֹקַי שְׂפָתַי אֶפְתַּח
עַל כִּי בַּכֹּל אוֹתִי בֵּרַךְ
לוּ יָאִיר נֵר אָהֳלִי בְּאוֹרָךְ
יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ

מְהֻלָּל שִׁמְךָ בְּפִי אִמָּהוֹת
כְּמוֹהֶן אֲיַחֵל בִּתִּי הֱיוֹת
הֲתַצְלִיחַ דַּרְכָּהּ אֶשְׁתָּאֶה לָהּ לִרְאוֹת
מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹאת

בְּהַלֵּל אֲמַלֵּל אֲלַמְּדָהּ לַעֲנוֹת
וָאוֹמַר בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת
בְּהַגִּיעַ הַנַּעֲרָה לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת
נְזַמֵּר לְשִׁמְךָ כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת

יְהַלְּלוּךָ וּתְּבַקֶּשְׁךָ כָּל נְשָׁמָה
אוֹתָהּ אֱלֹקַי תִּזְכֹּר וְתִשְׁמַע
מֵעֵינֶיהָ תָּמִיד תִּמְנַע דִּמְעָה
אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה

שִׁיר הַלֵּל כַּעֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ
וְתֵן לָהּ בְּתוֹךְ אַחֶיהָ נַחֲלָה
אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ יֹאמְרוּ לָהּ
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

רִקְדוּ בְּהַלֵּל הָרִים בְּשִׂמְחָה
בִּתִּי לָה' הֲיִי בְּרוּכָה
תִּפְרֹשׁ כְּנָפֶיךָ תֵּיטִיב חַסְדְךָ
אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ

אֲהַלְלֶךָ וְאוֹדְךָ אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ
חֵן וָחֶסֶד תִּשָּׂא בְּעֵינֶיךָ
וְתִהְיֶה תָּמִיד עוֹשָׂה מַאֲמָר תּוֹרָתְךָ
אֱלֹקַי אֲרוֹמְמֶךָּ

לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְקַוּוֹת וּלְיַחֵל
בְּתוֹךְ כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל
וַתְּלַמְּדֵנוּ לְפָנֶיךָ לַעֲמֹד וּלְפַלֵּל
וְלִקְרֹא אֶת הַהַלֵּל

לכבוד בת המצווה של בתי, הלל גולדה מאיר. תמר מאיר, גבעת שמואל, כ"ב בשבט תשע"ג.

לאורך הדורות לא ציינו באופן חגיגי את הגעתן של בנות למצוות, וממילא – אין לנו טקסטים לאירוע. הפיוט הזה נכתב מנקודת המבט שלי כאם, והוא ממשיך את המסורת הפייטנית של כתיבת רשויות שנאמרות לפני תפילה בסדר התפילות. הוא נכתב כרשות לאמירת הלל, אך מתאים גם לאמירת הלל והודאה כללית. יש מי שלקחו אותו, בשינוי קל, גם כפיוט לכבוד שמחת בת. מתאים גם לבנות שלא קוראים להן הלל.

לאתר של המחברת לחצו כאן
הפיוט פורסם במגזין גלויה