הסברים ופרשנויות על טקסי בת ובר מצווה

בואו נדבר על מצוות.
בר ובת המצווה מסמנים את הגיל שבו הילד או הילדה הופכים אחראים לקיום המצוות שלהם. כמה מצוות יש? המסורת היהודית מונה תרי"ג מצוות – 613, יש אומרים, כמספר גרגרי הרימון. אף אחד לא באמת יכול לקיים את כולן.
אז למה בכלל ניתנו כל כך הרבה מצוות? כדי לתסכל אותנו? כדי להזכיר לנו מה אנחנו לא עושים? לו דווקא.
דמיינו לכם חנות בגדים גדולה. יש בה מאות פריטים – במידות, גזרות וסגנונות שונים. אף אחד לא נכנס לחנות וקונה בה הכול. כל אדם מוצא את הבגד שמתאים לו בדיוק – וממנו הוא נהנה.
כך גם המצוות. הן לא שם כדי שנסמן וי על כולן, אלא כדי שכל אחד ימצא את המצווה שמתאימה לו ויתמסר אליה באמת. זה יכול להיות כיבוד הורים, שמירת שבת, או צער בעלי חיים. אחת – אבל בשלמות. כי רק מי שניסה באמת לקיים מצווה אחת, יודע כמה מחויבות היא דורשת.
רבי אלעזר אזכרי, ממקובלי צפת המאה ה 16, שחיבר את הפיוט ידיד נפש, כתב ספר בשם "חרדים", שבו הוא דן המצוות השונות. הוא כותב שם, שכל מצוות התורה נקראות "עץ החיים" ומי שמקיים מצווה אחת, אוחז ענף אחד מהעץ ובכך הוא בעצם אוחז את העץ כולו, כי כל הענפים מחובר

בר/בת המצווה הוא טקס ההתבגרות היהודי.
מכיוון שעם ישראל הוא עם הספר, בלב הטקס נמצאת הקריאה בתורה, שהיא תצוגת היכולות של האדם הצעיר - המסוגל לא רק להקשיב, אלא גם לקרוא עבור אחרים.
ערכית - אדם שיכול לפעול למען אחרים, שיש לו מה להעניק לאחרים - הוא אדם בוגר.

זהו טקס שבו ניתנים לנער/ה ״מפתחות״ לשער של עולם הבוגרים בתרבות היהודית, הם מקבלים את הגישה אליהם באופן מעשי וטקסי ומוזמנים להשתמש בהם לאורך חייהם.

טקס בר או בת מצווה הוא טקס ההתבגרות היהודית. רגע שבו הנער או הנערה מגיעים לגיל שבו הם יכולים לבחור בעצמם לקחת חלק פעיל בשרשרת היהודית, במעמד הקהילה, המשפחה, החברות והחברים.
זהו טקס של חגיגת ההשכלה היהודית, המתבטאת בלימוד וקריאה בתורה בה שותפים כיום בנים ובנות באופן שווה.
בתהליך ההכנה לטקס, אני מזמינה את הנערות והנערים להעמיק את המחשבה, לחדש ולמצוא את המשמעות האישית שלהם בפרשת התורה המשויכת לתאריך לידתם העברי, ולספר על כך בדרשה שיישאו במעמד הקהילה. בנוסף, זהו טקס המזמן לקיחת אחריות על הסביבה והחברה.
לכן בנית טקס זה בצורה הנכונה, מאפשר להיות בנות ובני בית בתרבות היהודית, לקחת בעלות עליה ללא קשר לרמת האדיקות הדתית ומתוך השתייכות לכלל הזרמים היהודיים ובין אם הם חילוניים, מסורתיים וכי"ב וללא צורך להשתנות.
עצם ההכנה לטקס דורשת רצינות, השקעה ומחויבות, והיא חלק מהתהליך המעצים של ההתבגרות מתוך בחירה, הנאה ואהבה.
כאשר עושים זאת נכון, זהו לא רק טקס חגיגי, אלא חגיגת התבגרות אמיתית, המסמנת לקיחת אחריות, צמיחה וחיבור לעולם הערכים והמסורת היהודית, בדרך אישית, פתוחה ומודרנית.

בואו נדבר על מצוות.
בר ובת המצווה מסמנים את הגיל שבו הילד או הילדה הופכים אחראים לקיום המצוות שלהם. כמה מצוות יש? המסורת היהודית מונה תרי"ג מצוות – 613, יש אומרים, כמספר גרגרי הרימון. אף אחד לא באמת יכול לקיים את כולן.
אז למה בכלל ניתנו כל כך הרבה מצוות? כדי לתסכל אותנו? כדי להזכיר לנו מה אנחנו לא עושים? לאו דווקא.
דמיינו לכם חנות בגדים גדולה. יש בה מאות פריטים – במידות, גזרות וסגנונות שונים. אף אחד לא נכנס לחנות וקונה בה הכול. כל אדם מוצא את הבגד שמתאים לו בדיוק – וממנו הוא נהנה.
כך גם המצוות. הן לא שם כדי שנסמן וי על כולן, אלא כדי שכל אחד ימצא את המצווה שמתאימה לו ויתמסר אליה באמת. זה יכול להיות כיבוד הורים, שמירת שבת, או צער בעלי חיים. אחת – אבל בשלמות. כי רק מי שניסה באמת לקיים מצווה אחת, יודע כמה מחויבות היא דורשת.
רבי אלעזר אזכרי, ממקובלי צפת המאה ה 16, שחיבר את הפיוט ידיד נפש, כתב ספר בשם "חרדים", שבו הוא דן במצוות השונות. הוא כותב שם, שכל מצוות התורה נקראות "עץ החיים" ומי שמקיים מצווה אחת, אוחז ענף אחד מהעץ ובכך הוא בעצם אוחז את העץ כולו, כי כל הענפים מחוברים זה לזה.
כשאני מכינה ילדים וילדות לבר או לבת מצווה, אני מבקשת מהם לבחור את המצווה האישית שלהם לשנה הקרובה. אנחנו לומדים יחד, מכירים את "ארון המצוות", ובוחרים מצווה אחת אליה הם רוצים להתחייב בשנה הקרובה. הבחירה והמחויבות – אלה שני היסודות האמיתיים של המעבר מילדות לבגרות.

בר/בת מצווה זה הרגע שבו נער או נערה לומדים לתת מילים לערכים שספגו בבית - ערכים שיעזרו להם לנווט בחיים כמתבגרים ומבוגרים. זה המעבר הקשה והיפה מלהיות ילד שמקבל הכל מוכן להיות אדם צעיר שמסוגל לחשוב, לבחור ולעמוד מאחורי הבחירות שלו. התהליך מלמד אותם לזהות מה באמת חשוב להם - לא מה שאחרים אומרים להם שחשוב, לא מה שה"כולם" עושים, אלא מה שנכון עבורם. זו הזדמנות לגלות את הקול הפנימי שלהם ולהבין איך הערכים שגדלו עליהם יכולים להנחות אותם במציאות המורכבת של החיים המבוגרים. הטקס הופך להיות רגע של הכרה עצמית ושל קבלת אחריות על העתיד האישי והקהילתי. זה לא רק "עכשיו אתה גדול" אלא "עכשיו יש לך את הכלים להחליט מי אתה רוצה להיות ואיך אתה רוצה לחיות."

טקס זה מזמין את הנער.ה להכיר את עצמה ולהעמיק בזהותה, תוך תהליך חוויתי של משחק, לימוד ושיח. כהכנה לקראת בת/בר מצווה אני מקיימת סדרת מפגשים עם הנער.ה, שראשיתם בברור הקשר בין פָּנִים לבין פְּנִים, המשכם בברור משמעות ההתבגרות (אנה פרנק משמשת לנו השראה בהקשר זה) וסופם בכתיבת דרשה ובניית הטקס. הטקס יכול להתקיים בבית הכנסת או בבית הנער.ה. במקרה זה הנער.ה הופכת למנחה/ מנחת הערב ומלמדת את המשתתפים מקור אחד שבחרה, מתוך אלה שנלמדו יחד.

טקס בר/בת מצווה זו הכרזה פומבית של הנער/ה שהם בוגרים ומוכנים לקבל על עצמם להיות חלק מעולם המבוגרים, בעלי זכויות וחובות. שהם מצטרפים למורשת של משפחתם ושל עם ישראל, חלק משושלת הדורות, ומכירים במורשת הענפה שקדמה להם.

יש שיר מקסים של יהודה עמיחי שנפתח במילים- "מִי שֶׁהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית בִּנְעוּרָיו, לֹא יִשְׁכַּח לְעוֹלָם..."
הטלית משלבת איכויות שונות- חיבור למסורת, התחושה של החיבוק וההגנה על הגוף, אביזר המייצג קדושה ועוזר להתכוונן בתפילה או בטקס ומזכיר שקורה כאן משהו אחר ומשמעותי.
הטלית גם מייצגת את רצוננו להיות מוקפים במצוות ובמעשים טובים.

הטלית מזכירה שכשם שאני עטוף באהבת הורי ומשפחתי בטקס בר המצווה - כך אשתדל להשפיע ולעטוף באהבה ובחסד כל אדם שיזדקק לי.

בואו נתחיל מהסוף - כשהטקס מסתיים וכל הילדים מתחילים לזרוק סוכריות, הנער מבין לפתע למה בדיוק הוא צריך את הטלית! ברגע שהוא מתכסה בה מגשם הסוכריות, משהו נדלק לו - אה, זה מה שאני צריך בחיים! יכולת לבנות לעצמי טלית רוחנית, שקט פנימי, גם כשהעולם סביבי הופך לכאוס מתוק. הרבה הורים מאחלים לילדיהם "שקט פנימי" - וזה בדיוק מה שהטלית מלמדת ומסמלת. זה לא על הבד הפיזי, זה היכולת לבנות לעצמנו מקום שקט בתוך הלב והראש. מקום שאפשר לחזור אליו בכל רגע - באמצע מבחן קשה, כשחברים לוחצים, כשההורים מתווכחים, כשהעולם מרגיש מטורף. הטלית מלמדת אותנו שאנחנו יכולים ליצור בתוכנו מקום שבו אנחנו יודעים מי אנחנו, מה חשוב לנו ואיך אנחנו רוצים להגיב לדברים שקורים סביבנו. זה השקט הפנימי שעוזר לנו לקבל החלטות טובות, להיות חברים אמיתיים ולהישאר נאמנים לעצמנו גם כשהכל סביבנו רועש ומשתנה.

ההתעטפות בטלית היא מפתח לשער עולם הבוגר/ת היהודי/ה והיא מסמלת את העובדה שאדם אינו לבד בעולם: הטלית עוטפת ומחבקת אותו/ה והגדילים של הציצית מזכירים לו שהוא/היא קשורים אל המשפחה, אל הקהילה, הארץ, העם והעולם.

תפילין – רגע של מיקוד בעולם רועש
אנחנו חיים בעידן של רעש בלתי פוסק. רובנו פותחים את הבוקר עם הטלפון וממשיכים משם למחשב, ולטלביזיה. התפילין מציעות התחלה אחרת ליום – רגע של שקט ומיקוד.
רצועות העור שאנחנו כורכים על היד ומניחים על הראש יוצרות חיבור בין הגוף לנפש, בין הפיזי לרוחני. רגע של נוכחות.
אני מציעה לילדים שאני מנחה להניח תפילין לפני מבחן חשוב או יום עמוס, כדי להתחיל את היום במחשבה, בכוונה, באמונה.

אחד המפתחות לשער של עולם הבוגרים היהודיים הם התפילין. הנחת התפילין מסמלת את העמידה של היחיד/ה אל מול בוראו/ה - כבוגר/ת שמחליט/ה ופועל/ת על פי צו המצפון והבחירה האישית. התפילין מזכירים לנער/ה את האחריות למחשבות (תפילין של ראש) ולמעשים ( של יד).

התפילין מלמדות אותנו שהגוף, המוח והרגש צריכים לעבוד יחד כדי ליצור חיים מלאים ואמיתיים. כשנער בגיל 13 קושר תפילין על הראש ועל הזרוע, הוא מגלה משהו מהותי על מה זה אומר להיות אדם שלם. תפילין על הראש מזכירה לנו לחשוב לפני שאנחנו פועלים והתפילין על הזרוע מחברת בין הלב לפעולה. זו תזכורת פיזית שהמחשבות שלנו צריכות להתחבר לרגשות שלנו והרגשות שלנו צריכים להתבטא במעשים אמיתיים. בעולם שבו הכל מפוצל ומקוטע, התפילין מלמדות אותנו על הכוח של ההרמוניה הפנימית.כל זה מזכיר לנו שאי אפשר לחיות חיים משמעותיים כשאנחנו חושבים דבר אחד, מרגישים דבר שני ועושים דבר שלישי. הנחת תפילין בבר מצווה היא התחייבות לחיות חיים שבהם כל חלקי האישיות עובדים יחד לכיוון אחד.

אנחנו חיים בעידן של רעש בלתי פוסק. רובנו פותחים את הבוקר עם הטלפון וממשיכים משם למחשב, ולטלביזיה. התפילין מציעות התחלה אחרת ליום  – רגע של שקט ומיקוד.
רצועות העור שאנחנו כורכים על היד ומניחים על הראש יוצרות חיבור בין הגוף לנפש, בין הפיזי לרוחני. רגע של נוכחות. אני מציעה לילדים שאני מנחה להניח תפילין לפני מבחן חשוב או יום עמוס, כדי להתחיל את היום במחשבה, בכוונה, באמונה.

בעיני עלייה לתורה משלבת בין חיבור למסורת, למורשת ולדורות הקודמים (שבא לידי ביטוי למשל בברכות ובקריאה בתורה) לבין החידוש שמביא/ה הנער/ה שמוסיף/מוסיפה משהו משלו/משלה- זאת מייצגת הדרשה.

הקריאה בתורה היא אחד השיאים של טקס בר או בת המצווה. הילדים משקיעים שבועות ארוכים כדי ללמוד את הקריאה, ולשיר א הטעמים כמו שצריך. אבל בעצם, כשבוחנים את הדברים לעומק, הקריאה היא לא העיקר. מה שחשוב הוא הברכות – הברכה שלפני והברכה אחרי העליה לתורה.
מה ההבדל בין ילד לנער? ילד אינו יכול לברך. כלומר הוא יכול, אבל הוא אינו מוציא את הקהל ידי חובת הברכה. ברגע שנערי ונערות עולים לתורה עולים לתורה ומברכים, הפעם כיהודים בוגרים, והקהל עונה "אמן" – הברכה שלהם נחשבת כברכה אמיתית. לכן, גם אם לא שרתם את הטעמים, או אפילו לא קראתם בכלל, אבל עליתם לתורה וברכתם – עשיתם את העיקר.

אני יהודי.ה בוגר.ת וחלק משרשרת בת אלפי שנים

העליה לתורה מסמלת את ההשתייכות אל התרבות היהודית. אנו קשורים אל התורה מזה דורות, היא מגדירה אותנו, נותנת לנו סיפורים וחוקים, שפה, חגים ומועדים, תפילות והשראה. כשלא היתה לנו ארץ, התורה קיבצה והחזיקה אותנו סביבה. לכן בטקס המעבר/ חניכה היהודי, אנו מעלים על נס את היכולת לקרוא בתורה ומעניקים לנער/ה את הזכות לעשות כן

עלייה לתורה, או ליתר דיוק הקריאה מספר התורה מחברת את האישי והכללי. את זהות הנער.ה יחד עם סיפור הפרשה/ סיפור עמה. היא חלק מתהליך כולל של טקס בר.בת מצווה המתחיל מהפנימי והאישי ומסתיים בלאומי. הקריאה בתורה מאפשרת לנער.ה לשזור את זהותו, בסיפור הרחב של עמו.

בעוד הקריאה בתורה מסמלת את תרבות השינון והשימור היהודית, הדרשה מסמלת את ערך הפרשנות והחידוש. היהדות כתרבות של לימוד רואה בדרשה,הזדמנות לנער/ה  להשמיע את קולו/ ה האישי; לחדש לנו משהו, ללמד אותנו ולספר על החיבור האישי שלו/ה אל הטקס,אל הפרשה אל חייו/ה כיום.

לדרשה יש  חשיבות גדולה. היא מגיעה בסופו של תהליך היכרות ולימוד ומאפשרת לבטא דעה אישית. בתהליך ההכנה שאני עורכת, הנער.ה מתמקד.ת ברעיון אחד שמופיע בפרשת השבוע, מתארת אותו ומבטאת יחסה/ו כלפיו. כמו כן, היא מוזמנת בדרשה להביט על חייה, לבחור למי או על מה היא מודה ואת מה היא שואפת לתקן או לשפר. מניסיוני, הדרשה מאד משמעותית ומאפשרת לנער.ה גילוי נוסף של דעות ותפיסות. לעתים יש העדפה לצייר או להציג את הרעיונות המופיעים בפרשה וגם זו אפשרות נפלאה.

הדרשה היא החלק הכי חשוב בטקס. זה הרגע של הצטרפות אקטיבית, עמוקה ואמיתית למסורת ולקהילה. זו הפעם הראשונה שהנער או הנערה עומדים מול הקהילה ומשתפים את העולם בתובנות האישיות שלהם על החיים ועל מציאות שלהם. הדרשה מלמדת שלכל אדם, בכל גיל, יש פרספקטיבה ייחודית לתרום לעולם. זו הזדמנות לגלות שגם להם יש משהו חשוב לומר ושהעולם צריך לשמוע את הקול שלהם. התהליך של הכנת הדרשה מפתח חשיבה עצמאית, יכולת ביטוי וביטחון עצמי שיועילו לכל החיים. זהו מעבר חשוב מלהיות מושא חינוך להיות סוכן חינוך - מי שיכול ללמד ולהשפיע על אחרים. כשנער או נערה נושאים דרשה, הם מגלים משהו מהותי על עצמם: שיש להם קול, שיש להם מה לומר לעולם המבוגרים ושאנשים רוצים לשמוע אותם. זו התחלה של מסע חיים של השפעה, מנהיגות ותרומה לקהילה.

הדרשה זו ההזדמנות של הנער/ה להוסיף משהו משלהם. לא רק להתחבר ולהכיר את מה שהיה, המורשת, אלא להביא משהו ייחודי משלהם בתוך הטקס. לא רק ללמוד אלא גם ללמד, לחדש, להוסיף.
הדרשה היא סופו של תהליך למידה, הבנה וחיבור, שממנו הם אלו שמפיקים את התוצר, הופכים לפרשנים ומחברים בין מה שלמדו והתהליך שעשו לעולם של היום.