העמקה בטקס החתונה

מודל האנתרופולוגי של שלושת השלבים של טקסי מעבר, החלק הראשון הוא פרידה מהסטטוס הקודם, השני הוא שהות "בין-לבין", והשלישי הוא כניסה לסטטוס החדש.
במובן הזה, שלב הקידושין בטקס היהודי נותן מקום להיפרדות רגשית שלנו משלבי החיים הקודמים, רגע לפני שאנחנו מכריזים קבל עם ועדה על מיסוד הקשר שלנו.
ההבחנה בינו לבין הנישואין גם מבטאת את התהליך ההדרגתי של התפתחות הקשר שלנו, ומזמין אותנו להסתכל על השלבים השונים שעברנו בתוכו עד כה.

הקידוש הוא ייחוד ונשגבות.
הקדשת בני זוג האחד.ת לשני.ה הופכת אותן.ם משני יחידים, לשניים/שתיים שהן.ם גם אחד.

'קדוש' פירושו יחיד ומיוחד.
קידושין הם יחוד הדדי של שני בני אדם שבוחרים ובוחרות ליצור ביחד מהות חדשה בעולם - משפחה.

הקידושין מסמלים את הבחירה זה בזה, הבחירה לחיות יחד, להקים בית משותף, לחלוק את מסע - ומשא החיים, על כל היופי, השמחה, וגם הקשיים האתגרים שבתוכו. בימינו זאת בחירה שאינה כלל מובנת מאליה, ולכן היא אפילו יותר משמעותית ומרגשת.

משמעות הקידושין בטקס הנישואין היא ההצהרה: אישה זו יחידה ומיוחדת היא לי, ואני יחיד ומיוחד לה. הקשר הזוגי הזה שונה משאר הקשרים שאנחנו מנהלים בחיינו.

קידושין הם הפיכת דבר למיוחד ונבדל מהשאר. כך למשל, לאחר הקידוש הופכת השַבָּת לנבדלת מששת ימי השבוע.
רגע הקידוש בחתונה הוא רגע של החלטה והצהרה על כך שהזוג נבדל מכל העולם, ומאותו רגע הם מקודשים ומיוחדים זה לזה.

בעולם שבו, לפחות לכאורה, קיימת בחירה חופשית וא.נשים יכולים לבחור בכל רגע את דרכם, המושג של זוגיות ונישואין הופך להיות מאתגר יותר, אך גם מאפשר יותר ומחייב יותר

משמעות הקידושין היא שאחרי שבני הזוג בדקו שאכן הם מתאימים, הם צריכים לעשות כמה פעולות שיחזקו את הקשר שלהם ויקשו על פירוד עתידי ולכן הם מצהירים הצהרות (שהם מקודשים) ועושים סימנים לכריתת הברית בניהם, (כמו נתינת טבעת), ומוסיפים קושי בפירוד, (כמו הפסדים ורווחים משותפים, וכמובן ילדים). כל אלו  מעידים על גודל האהבה בניהם ועל כך שאינם חוששים שיפרדו.  פעולות אלו הן דרך כמעט יחידה לגרום לאהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר.

הבחירה המשותפת למסד את האהבה ולבנות ממנה בית הינה דבר מקודש ויקר ויש להוקיר אותה. בטקס החתונה אנחנו מקדשים את ברית הלב בבחירה באהבה נאמנה לבן או בת הזוג.

לקדש זה לייחד, להפוך משהו או מישהו למיוחד עבורי. לייחד אדם אחד מכל האנשים בעולם.

השורש ק.ד.ש משמעו בחירה, ייחוד והבדלה. כלומר, הקידושין הם בחירה הדדית בחיים משותפים ויצירת משפחה.
"הרי את/ה מקודש/ת לי" משמעם: הרי אני בוחר/ת בך להיות לי לאיש/לאישה. המשפט צריך להיות הדדי ושוויוני. זוהי הצהרה ואמירה כלפי כולי עלמא: אנחנו נכנסים בצורה וולונטארית לברית משותפת להקמת משפחה.

קידושין הוא הרגע שבו שני אנשים מבינים שהחיים שלהם הופכים להיות פרויקט משותף. זו הבחירה לא רק לאהוב אלא לבנות יחד משהו שגדול מכל אחד לבד. זה לא רק "להיות ביחד" אלא ליצור מציאות חדשה שבה כל אחד נשאר עצמו אבל גם הופך לחלק ממשהו גדול יותר. הקידושין מלמדים אותנו שאהבה אמיתית היא החלטה יומיומית להפוך את החיים המשותפים לקדושים - לא במובן הדתי אלא במובן של יצירת משהו מיוחד, יקר ושווה להשקעה מתמדת. זה המעבר מאהבה שמבקשת משהו מהשני לאהבה שרוצה לתת משהו לעולם ביחד. כשאנחנו אומרים "מקודשים" אנחנו מכריזים שהחלטנו להפוך את הקשר הזה למשהו שחשוב מכל דבר אחר בחיים שלנו.

מכל המשמעויות שניתן לייחס למעמד ההתחייבות הזה, נדמה לי שהמשוררת סיון הר-שפי הכי קלעה במילותיה: "כִּי הַיָּפָה בְּיוֹתֵר לָאַהֲבָה וְלָאֱמוּנָה, הִיא מִלַּת: הִנְנִי".

בכל זוגיות יש ערך ליצירת מרחבים מקודשים, מקומות פיזיים או מרחבים תודעתיים בהם "העולם נשאר בחוץ" ואין דבר זולת שני בני הזוג וצמיחת אהבתם. לאורך חיינו, יש סכנה שאל המרחבים המקודשים יחדרו רעשים ו"לכלוכים" מן העולם החיצון. משמעות הקידושין הינה שמירה על קדושה בתוך הזוגיות שלנו, גם לאורך שינויים בזמן ובעולם החיצוני.

לקדש משהו זה לייחד, להבדיל אותו מהיתר. ממש כמו שהקידוש של שבת מסמל את הייחוד של היום הזה מיתר השבוע, הקידושין בחופה מסמלים את הבחירה לייחד ולהבדיל את בן.ת הזוג מכל היתר, ולבחור אותו.ה להיות מיוחדים ומקודשים עבורי. מכאן גם החשיבות של הטקס שנותן פומביות להצהרה ולבחירה.

הקידושין בימינו צריכים להיות מעמד הדדי - שיוויוני. זה מעמד של התחייבות הדדית לקדושה, לחשיבות, למשמעות של הבית המשותף והחיים המשותפים של הזוג.

הטבעות או החפצים, המוחלפים בצורה הדדית ושוויונית, הם הביטוי הסמלי והמוחשי ליצירת הברית המשותפת.
הם גם נשענים על מסורת תרבותית עתיקה של נישואין באמצעות טבעת.

הטבעות מדמות חוליות בשרשרת ומסמלות את הקשרים הנוצרים בחתונה. ראשית את הקשר בין בני ובנות הזוג. את הקשרים שלהם למשפחות מהן הם באו, לשושלות ולמסורות שהם ממשיכים, ולמסורת עם ישראל לדורותיו.

הטבעת היא סימן למחויבות וההתחייבות לשותפות של הזוג. כמו העיגול השלם כך גם הזוג הופך משני יחידים לשלם אחד ועגול. לאורך מסע החיים, גם כשבן.ת הזוג לא ימצאו יחד פיזית, הטבעת היא תזכורת מתמדת לאהבה, השותפות והתמיכה ביניהם.

טבעת עגולה מסמלת את מעגל החיים, שאותו בני הזוג יחלקו. הטבעות דומות לחוליות אשר מחברות בין בני הזוג, ומסמלות את המחוייבות ההדדית שלהם זה לזו. הן גם מסמלות קשר בין הדורות, ומבטאות את הרעיון שגם הזוג שנישא עכשיו מצטרף לשלשלת הדורות של תרבות ישראל.

מזה עידן ועידנים מקדשים בעם היהודי על ידי הענקת טבעות - זהו לב ליבו של טקס הנישואין.
נהוג לומר כי הטבעת העגולה מסמלת שלמות. חיים משותפים שלמים ויציבים. בשיר השירים נכתב: "שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך" (שיר השירים, ח').
ועם זאת, אם פחות מתאימה לכן.ם טבעת, תוכלו לבחור דרך אחרת לקדש זו.ה את זה.ו ולבחור מה לומר כדי לסמל את המחויבות ההדדית.

הטבעות הן סמל לקידושין, לשייכות זו לזה וזה לזו. לצורתן העגולה יש משמעות וגם לעובדה שהטבעת סגורה, אין לה התחלה וסוף. כל אלה מסמלים את חיי הזוג.

לטבעות יש משמעויות רבות, מכולן אני אוהב את זו המתייחסת לשני שלמים שמתחברים יחד, אך לא נמהלים/נטמעים זה בזה אלא לכל אחד הייחודיות שלו ויחד הם יוצרים שלם משותף ומקודש.

הטבעת מלמדת אותנו על הכוח הקסום של הבחירות שאנחנו עושים בחיים. מעגל שלם ללא התחלה וסוף - כמו הבחירה להיות נאמנים למה שחשוב לנו באמת. כל יום שאנחנו מסתכלים על הטבעת, אנחנו נזכרים שאהבה זה לא רק מה שקרה לנו פעם ברגע רומנטי, אלא מה שאנחנו בוחרים לעשות היום, בבוקר הזה, ברגע הזה. הטבעת מסמלת את הגבולות שאנחנו בוחרים מתוך אהבה - לא כלוב שמגביל אותנו אלא מסגרת שמגדירה מי אנחנו ומה באמת חשוב לנו. זו תזכורת יומיומית שאהבה זה לא רק רגש יפה אלא גם התחייבות פעילה לטפח משהו יקר, לשמור עליו ולהתחדש איתו כל יום. הטבעת הופכת להיות הסמל הכי קטן והכי חזק של הבחירה הכי גדולה שעשינו - לבנות חיים יחד.

הטבעת מייצגת את הקשר הזוגי, שיש בו היבטים של תחימה והתאמה - כשם שהטבעת שמתאימה לאצבע גם תוחמת אותה, כך גם הקשר הזוגי הנוצר מתוך התאמה, הוא תחום מיוחד ופרטי של הזוג. אך בטבעת יש גם היבטים של זרימה מעגלית, ממש כמו בקשר הזוגי שזורם במעגל מתמשך.

ענידת הטבעת בחופה היא הרגע הטקסי המסמל את הקידושין, הרגע בו הזוג עובר ממצב של "רווק/ה" למצב של "נשוא/ה", על כל הכרוך בכך. הטבעת היא החפץ המסמל את הברית לכרוך את חיינו יחד, להיות שותפות ושותפים מלאים בכל.

כתובה מחודשת נכתבת בדרך כלל על ידי הזוג בהנחיית עורכ.ת החופה. הכתיבה היא הזמנה לבחון את הקשר הזוגי בהווה ובעתיד. לחשוב על הממשקים שלו עם מעגלים רחבים יותר (משפחה, קהילה, עם, מסורת), לחשוב על האופן בו היינו מבקשים שיתפתח ולנסח את כל אלה לכדי מסמך אישי זוגי משותף.

כתובה הינה מסמך ערכי בעל ערך זוגי ראשון במעלה, בו בני או בנות הזוג מנסחים ביחד את ערכיהם המשותפים. ברבות השנים, בימים קשים וקשים כאחד, אפשר וחשוב לחזור אל המסמך ולהיזכר בחשיבות של הערכים שקבענו, כתבנו וניסחנו יחד, ועל פיהם לקיים את חיינו הלכה למעשה.

הכתובה המסורתית נועדה בעיקר להגן על זכויותיה של האישה ולהסדיר את המחויבות הכלכלית בין בני הזוג. גם כיום יש חשיבות שלקראת החתונה יקדישו הזוג מחשבה גם על השותפות הכלכלית ביניהם, על האופן שבו ינהלו את משק הבית המשותף שלהם ועל האופן בו יתנהלו מול אתגרים בעתיד. כחלק מתהליך הלימוד לקראת הטקס, כדאי להקדיש זמן ללמוד את הכתובה המסורתית ולבחון את האפשרויות לחידושה כמו גם המחויבות של הזוג להתחייב לכבוד הדדי בכל מהמורות החיים. אפשר להיעזר בנוסחים קיימים, בציטוטים או לכתוב יחד כתובה שמייצגת את סיפור האהבה שלהם, הערכים והחלומות המשותפים, ואת המחויבות שמתחייבים בברית הנישואין.

בעולם העתיק מטרת הכתובה הייתה להגן על האישה, שהייתה החלשה בקשר.
היום מי שחלש בקשר, הוא - הקשר.
אנחנו חיים בעולם שבו מורכב כל כך להחזיק זוגיות טובה וארוכת שנים ולכן אני מאמינה שכתובה הנכתבת על ידי הזוג, מבטאת את החלומות והרצונות הזוגיים, ומזכירה את האבנים מהם יבנה השביל המשותף, היא חוזה זוגי אמיתי ואישי שיכול ללוות וללכת עם הזוג במסע הזה, שנקרא חיים.

הכתובה היא המקום שבו אתם כותבים את האמת הכי עמוקה שלכם על מה זה אומר  - לבנות חיים יחד. לא מה שראיתם בסרטים, לא מה שהחברה מצפה מכם, לא מה שההורים שלכם רוצים - אלא מה שנולד בינכם, בשיחות שלכם, בחלומות המשותפים שלכם, בדרך שבה אתם רואים את העתיד. זה המסמך הכי כנה שתכתבו אי פעם - המדריך הרגשי לדרך שבחרתם ללכת יחד. הכתובה הופכת להיות המצפן הערכי של הנישואים שלכם, המקום שאליו תוכלו לחזור בזמנים קשים ולהיזכר מי אתם רוצים להיות יחד ואיך אתם רוצים לחיות. זו הזדמנות לכתוב את הגרסה הכי אמיתית של האהבה שלכם, ללא התחפשות או ציפיות חיצוניות - רק האמת שלכם על איך אתם רוצים לחיות יחד, מה אתם מוכנים לתת זה לזה, ומה אתם בונים ביחד.

בעת הקדומה היה צורך להגן על מעמד האשה בכתיבת הכתובה, שתסדיר את מעמדה לאחר פירוק הקידושין. בעת הזו יש צורך להגן על הקשר בין בני הזוג ולחזק אותו כמה שניתן במעבר מזוגיות ללא מעמד רשמי לזוג נשוי המכוון לבניית בית משותף. התהליך, הטקס והכתובה במיוחד צריכה לשקף את התהליך המשמעותי בני הזוג עוברים יחד ולשקף את התקוות והחלומות שלהם להגן אחת על השני ואחד על השניה.

הכתובה המסורתית נועדה להגן על הזכויות הכלכליות של האישה. הודות לשינויים המבורכים שחלו במעמדן של נשים, בעיניי, רעיון זה פחות רלוונטי לימינו. מה שבהחלט רלוונטי הוא כתובה שמהווה הצהרת כוונות משותפת והדדית. הכתובה היא מסמך הברית שבין בני הזוג, והיא מצהירה על היסודות לבֵיתם המשותף.

הכתובה היא מסמך שנועד במקור להגן על האישה, ולשמור על זכויותיה.
בימינו ניתן להתאים את הכתובה כך שתהיה שוויונית ותבטא את הערכים של הזוג שמתחתן.
ניתן גם ליצור יחד כתובה אישית- הזדמנות של הזוג לעסוק לקראת החתונה בדמותו של הבית ושל המשפחה שהם רוצים להקים יחד.

ה"כתובה" בימינו היא החוזה הערכי בין בני הזוג המגדיר כיצד ירצו לחיות את החיים יחד. אסור לו להיות חוזה קנייני חד צדדי המבטא "בעלות", או מסמך הגירושין, אלא לבטא את מה ששואפים אליו במסגרת חיי הנישואין. שני בני הזוג חותמים על הכתובה והם יכולים לצרף כ"ערבים" להסכם ביניהם את כל מי שיבחרו בו מבין הנוכחים, בני המשפחה הקרובים ואפילו כל אורחי החתונה.

הכתובה היא החזון הזוגי שלכםן, החוזה הסמלי שמשקף את ההתחייבויות שלכםן זה לזו. בתוכה נוכל להתייחס לאופי הקשר, לתמונת העתיד שתרצו לצייר (איך יראה הבית המשותף? מה יהיו הערכים החשובים בו? איך תראה המשפחה שלכםן??), להתפתחות האישית והזוגית שלכםן, וגם לאופן שבו תפתרו יחד קשיים ותצלחו את אתגרי החיים.

הכתובה המסורתית היא פירוט ההתחייבויות של בני הזוג זה כלפי זו, במהלך הנישואין, וכן במקרה והנישואין יתפרקו (עקב גירושין או מוות של אחד מבני הזוג). במקור הטקסט היה אמור להיות דינאמי, ולהשתנות לפי הנסיבות ולפי רוח כל תקופה. לצערנו נוסח הכתובה קפא עם השנים וכיום אינו מספק הגנה מספקת, לכן חשוב להשלים את הכתובה באמצעות שטר התנאה, המונע אפשרות של  עגינות של האישה ומגן עליה.

בימי קדם תיקנו חכמים את הכתובה כהסכם משפטי וכלכלי שנועד להגן על הצד החלש בקשר הנישואין - על האישה.
בימינו, כאשר האישה איננה עוד הצד החלש בנישואין, מן הראוי שבני ובנות הזוג יכתבו את הכתובה שלהם כדי לבסס את המחויבות ההדדית ביניהם ולחזק את היחד הזוגי.

יש חשיבות להסדרה של הרגשות והתפיסות שלנו בתוך מסגרת של התחייבויות. בלשונו של ביאליק, בעקבות חז"ל, זה לצקת את "האגדה" ל"הלכה" - גם אם לא במובן השגור של המונח הלכה. הכתובה המסורתית מעגנת את המחויבויות של בני הזוג זה לזו. בימינו, אנחנו לוקחים מכך הזמנה גם לנסח את ה'אני-מאמין' הזוגי שלנו, אבל גם לומדים מחז"ל שחשוב לדבר על חובות ומחוייבות. לְמה כל אחד מאיתנו צריך להתחייב כדי שנוכל להגשים את החלומות הללו שלנו? מה אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו כדי שהביחד שלנו יעבוד וישגשג?

בהזדמנויות נדירות אנו עוצרות.ים רגע את מירוץ החיים לחשיבה והתבוננות עליהם ולהמללה של הערכים ותפיסות העולם שלנו. כתיבת כתובה משותפת היא אחת מההזדמנויות הנדירות הללו. זמן זוגי של התעמקות במהות הערכית של המשפחה הנבנית ובהגדרת הערכים המשותפים על פיהם יבנה הבית הזוגי החדש. הכתובה, אם כך, היא פרטי הברית בין בני.ות הזוג ואבן דרך בייסוד חייהן.ם המשותפים.

הכתובה היהודית-המסורתית היא למעשה כתב הגנה לאשה במקרה של גט והבטחת זכויותיה. זהו מסמך מרתק וחשוב, אך פחות רלבנטי לחיינו. בימינו אעדיף כתיבה של ברית זוגיות שנכתבת על ידי הזוג ומבטאת את החזון שלהם לחיים המשותפים ולמשפחה שהם מבקשים לחלוק יחד.

הברכות הן החלק של הקהל. הוא האפשרות של הקהל שהתכנס לחתונה - לעטוף את הזוג באהבה ולהזכיר שהם לא לבד.
אני מאמינה שכדאי לאזן בין ברכות מסורתיות ומוכרות לברכות אישיות שיספרו עלהזוג מנקודות מבט שונות.

שבע הברכות הן ההזדמנות של הזוג להגדיל את מעגלי השמחה, לצרף אליהם משפחה וחברים. חתונה היא שמחה גם למשפחות, לקהילה, לעם ולבריאה כולה, וכל אלה מברכים ומתברכים.

בטקס היהודי המסורתי נהוג לברך בשבע ברכות. כנגד שבע הברכות העתיקות, נחשוב יחד מהו האופן הנכון לכן.ם למלא את החופה ואת חייכן.ם בשפע ברכות. תוכלו לבחור להזמין א.נשים היקרות.ים לכם לברך, לכתוב ברכות חדשות, לשלב ברכות עתיקות וחדשות, לצטט מתוך שירים אהובים, או כל דרך נוספת אותה תבחרו.
תבורכו, הנישאות.ים היום. שהשותפות ביניכן.ם תאריך ימים ויתקיימו בה ששון ושמחה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה ואחווה, שלום ורעות, שוויון ושותפות. קול ששון וקול שמחה, קול חתן/כלה וקול כלה/חתן.

שבע הברכות שוזרות מעגלי שייכות שונים של הזוג. אחרי הברכה על פרי הגפן, הברכות עוברות בין שישה מעגלים שהולכים ומתמקדים מהיקום כולו ("שהכל ברא לכבודו") ועד לזוג הספציפי ("החתן עם הכלה"). בדרך עוברים דרך האנושות ("יוצר האדם", בשתי ברכות - אחת מסמלת את הצד המאחד, ואחת את הקיום הנבדל של גוונים בתוך האנושות), דרך העם והארץ ("משמח ציון בבניה") ודרך החתנים והכלות ("חתן וכלה").

טקס החתונה הוא גם רגע מאוד פרטי של הזוג, וגם רגע שבו הם מנכיחים את הקהילות השונות שאליהן הם שייכים, וגם את ההמשכיות עם הדורות הקודמים. לכן טבעי ומבורך להזכיר לעצמנו ברגע הזה את מעגלי השייכות הקרובים והרחבים. מנהג רווח להזמין לברך בשלב הזה נציגים ונציגות ממעגלי חיים שונים של הזוג, שיכולים לברך הן את הברכות המסורתיות והן להוסיף כמה מילים אישיות.

שבע הברכות מושכות קו של חסד והמשכיות מברכות בנות אלפי שנים לימינו. הזדמנות לשזור ברכות וייחולים בני זמננו לצד המילים העתיקות ממסכת כתובות. זו גם הזמנה והזדמנות לקרובים להשתתף בטקס.

בראייתי, מטרתן של שבע הברכות לחבר את טקס הנישואין המסויים שנחגג כעת אל האנושות, אל דורות העבר ואל עם ישראל ותרבות ישראל, ובאותו זמן "לעטוף" ברגע הזה את בני הזוג, שכן הוא אמנם חגיגי, אבל יכול גם לעורר חששות.

בתוך טקס החתונה העמוס והמרגש, שבע הברכות, המגיעות רגע לפני הסוף, הן הזדמנות ראשונה לנשום. מרגע שניתן האות לתחילת החופה האוויר מלא במתח, הרגע שתכננו אותו חודשים עומד להתגשם, השיר הנבחר מתחיל להתנגן, העיניים מתמלאות דמעות. הזוג הנרגש צועד אל החופה, משקיף אל הקהל העוטף אותו סביב, אין רגע פנאי להתרגל אפילו אל המצב המבלבל הזה, פתאום במרכז תשומת הלב, על הבמה, ואז מייד אירוסין, קידושין, כתובה, פעולה רודפת פעולה.
והנה, הגיעו שבע הברכות. יש רגע אחד בו אפשר רגע לעצור, לאחוז ידיים, לשמוע ולקבל דברים של אהבה.
המילים הנאמרות תחת החופה ממלאות את הלב, מהדהדות את הרגשות ההולמים באוויר ומניחות יסודות רכים לחיים המשותפים.

שבע הברכות המסורתיות בנויות כאדוות שמייצגות את הבריאה, המשפחה, הקהל ואת הזוג. הן ההזדמנות לאפשר לדמויות ממעגלי חיים שונים להשתתף בשמחת הזוג ולעטוף אותם בברכות ובתקוות. אפשר לבחור לשמור על המסגרת של שבע ברכות, לבחור כמה מתוכן, להזמין דמויות שמלוות את הזוג וחשובות להם לברך ברכות אישיות ועוד.

שבע הברכות הן ההזדמנות להעניק לזוג מתנות של ברכה, שהן יקרות וחשובות להמשך חייהם. זו ההזדמנות להכניס גם משפחה וחברים למעגל הטקס וכך להרחיב את הטקס ולהפוך אותו ממופע יחיד של רב/עורך טקס, לאירוע משפחתי-קהילתי.

הברכות משבצות את שמחת החיבור של שני "הרעים האהובים" לזוג המקים בית משותף, בתוך ההקשר של המשפחה המורחבת, הקהילה, עם ישראל, ועולמו של הקדוש ברוך הוא. זוגות רבים בוחרים בברכות המסורתיות, הנותנות לטקס צביון יהודי מוכר ומקובל, גם כאשר בוחרים לחדש ברכות יש להקפיד להתייחס אליהן בכובד ראש, בהבנה כי אלו ברכות לביסוס חייהם של הזוג בתוך מעגלי השייכות שלהם.

שבע הברכות מביאות אותנו מן התפיסה הרחבה ביותר (בריאת העולם, האדם, הטבע בברכות הראשונות), דרך מרחבי הסביבה, הקהילה והמשפחה ועד המקום הפרטי של האושר האינטימי בין בני הזוג. בעצם מדובר בתהליך של ZOOM IN על חיינו, מהרחב ביותר ועד האישי והאינטימי. זו יצירה מופלאה של המקורות ואני אוהבת אותה מאוד, לעתים יוצרת בה שינויים אך שומרת על תפיסת ההתמקדות מן הרחב ביותר אל האישי.

שבע הברכות מזכירות לנו שאהבה פרטית היא לא רק עניין שלכם - היא גם מעשה קהילתי שמשפיע על כל האנשים סביבכם. כשהקהילה מברכת אתכם, היא בעצם אומרת: "השמחה שלכם היא גם השמחה שלנו והאחריות שלכם היא גם האחריות שלנו. אנחנו מתחייבים להיות כאן בשבילכם". הברכות מחברות את השמחה הפרטית שלכם למעגלים הגדולים של החיים - מהיקום הרחב ועד לקהילה הקטנה שמקיפה אתכם. זו יצירת רשת ביטחון רגשית וקהילתית סביב הזוג החדש. כשכל אחד מברך אתכם, הוא לא רק מאחל לכם טוב - הוא בעצם מתחייב להיות חלק מהתמיכה שתצטרכו בדרך. הברכות מלמדות אותנו שאושר זה לא רק משהו שנקבל אלא גם משהו שנוכל לתת לאחרים, ושהחיים המשותפים שלכם יכולים להפוך להשראה לאנשים אחרים סביבכם.

"אין דבר שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק). בטקס החופה אנחנו חוגגים את האהבה והזוגיות ומודעים שיש בה גם סדקים ושברים. כך אנחנו חוגגים את בניין ירושלים ויודעים שהיא גם יכולה להסדק ולהישבר ברגע. בטקס החופה אנחנו חוגגים את השאיפה לשלם שליצדו ובתוכו תמיד קיים השבר ומייחלים תמיד לתיקון ולריפוי כמצפן.

שבירת הכוס היא תוספת מאוד מאוחרת לטקס ולכאורה נועדה להזכיר את חורבן המקדש וחורבן ירושלים. בימינו היא מזכירה שאין דבר מושלם בעולם, בכל דבר יש גם מרכיב של שבר שדורש את תיקונו. וזו אולי המשימה החשובה ביותר של זוגיות; למצוא את הדרכים להיות זה בעבור זו גם ברגעי שבר ומשבר ולצלוח אותם יחד מתוך אהבה ובחירה שוב ושוב במי שאתנו.

במקור, שבירת כוס בשמחת החתונה, הייתה דרך להגביל את האבל הלאומי על חורבן ירושלים, כך שניתן יהיה לשמוח למרות החורבן, ולהזכירו רק בחלק קטן מהטקס.
בהמשך לשבע הברכות, אשר ממקמות את השמחה הפרטית בתוך השמחה הכללית של עם ישראל, מתאים לזכור כי החיים מכילים גם את הזיכרון של אסונות גדולים. הזיכרון הזה אסור לו שיכשיל את הצמיחה מחדש של החיים במלוא שמחתם. להפך, כמו קורט מלח המעמיק את המתיקות של העוגה, כך גם הזיכרון נותן משמעות ועומק לשמחתם של היחידים כאן ועכשיו.

 

מפני שאנו חיים בעולם שבור ויש לנו עוד מה לתקן ולעשות בו. פעולת השבירה הינה הודאה ואחריות לכך שיש לי ולנו, כבני זוג ובכלל, עוד מה לתקן ולפעול בעולם. יש דרכים לאפשר לזוהר לחדור מן הסדקים גם במציאות קשה.

שבירה של כלי במהלך הטקס, מסמלת כמה דברים: היא מסמלת את החיבור בין שמחה לעצב בחיינו, שניהם מרכיבים של חיי זוגיות ומשפחה. היא מבטאת את הצורך לנפץ את מסגרות העבר על מנת ליצור מסגרת חדשה המיוחדת לבני הזוג,  היא מסמלת את שבירת המחיצות בין בני הזוג, והיא מסמלת חתימה על הסכם, שיש לקחת עליו אחריות.

שבירת הכוס מלמדת אותנו שגם ברגעי השמחה הכי גדולים בחיים, אנחנו זוכרים שיש דברים לתקן בעולם. זו תזכורת לתיקון עולם - שהשמחה האישית שלנו לא צריכה לנתק אותנו מהאחריות שלנו לעזור לאחרים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל זה גם משהו עמוק יותר - שבירת הכוס מזכירה לנו שיש רגעים בחיים שאי אפשר לחזור מהם. כמו שאי אפשר לתקן כוס שבורה, אי אפשר "לבטל" החלטה להתחתן. היא משנה אותנו לתמיד והיא דורשת מאיתנו לקחת אחריות על השינוי הזה. זה גם מלמד אותנו שהדברים היפים ביותר בחיים הם גם הכי פגיעים ודורשים טיפוח מתמיד. הרעש הפתאומי של השבירה גם יוצר רגע של סיום ברור - זה אומר: "הטקס נגמר, החיים האמיתיים מתחילים עכשיו!" זו השעה לרקוד, לחגוג ולהתחיל לחיות את הבחירה שעשיתם.

במשך דורות טקס הנישואין היהודי - ישראלי מסתיים בשבירת כוס. זהו שריד עתיק למנהג פגאני המופיע גם בתרבויות נוספות.

"צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל
שכחו ממנחתכם המושלמת,
יש סדק בכל דבר
כך האור חודר פנימה."
כך כתב ליאונרד כהן.

נראה שגם בימינו ראוי להזכיר בטקס החתונה את הסדקים והקשיים בחיים בכלל ובחיי זוגיות, ולהאמין באהבה ובאור הנכנסים דרך הסדקים. לבחור את הכלי שישבר ואת המילים שילוו את השבירה. לעיתים יעדיפו זוגות להדגיש עם סיום חתונתם את המחבר, ובמקום לשבור - לחבר.

שבירת הכוס היא דוגמה חיה להתפתחות ולהתחדשות של מנהגים במסורת היהודית, תוך שמירה על רציפות. עצם שבירת הכוס היא מנהג עתיק, שיש לו שורשים בגירוש שדים ועין הרע. לאחר חורבן הארץ ובית המקדש, חז"ל לא ויתרו עליו אבל חיברו אליו את הפסוק מתהלים, "אם אשכח ירושלים". בנגיעת הקסם הזו עשו לו טרנספורמציה, וחיברו באמצעותו את הזוג המתחתן לגורל של העם כולו, והעמיקו את הנכחת הכאב והשבר גם ברגעים השמחים של חיינו.
נאמנים לדרך הפרשנית של הוספת שכבות, בימינו מגוון הפרשנויות שניתן לצקת לכך נע בין התחברות להיבטים השבורים בעולם, דרך להישיר מבט לאתגרי החיים (גם הזוגיים) שמחכים לנו אחרי החתונה, עבור בראיית השבירה כמסמלת דווקא בריאה (כמו המפץ הגדול, כמו בקיעה מביצה), ועד ליציקת משמעות למהי אותה "ירושלים" שלנו - הפרטית, הזוגית והכללית - שאותה אנחנו נשבעים לזכור. ועוד.

הכאב והשברים הם חלק מחיינו. גם בטקס שמח ומלא כמו נישואין, אנו לא מתעלמים משברי החיים בעבר ובהווה. הכוס הנשברת והזיכרון לירושלים מייצגים הנכחה וייצוג של שברים אלה.

שבירת הכוס היא תזכורת לכך שגם בשיא שמחתנו, ישנם חלקים שעדיין דורשים תיקון. בניית הבית של הזוג היא תמיד חלק מרקמה אנושית רחבה יותר שיש בה סדקים וחלקים שבירים והתקווה והעוצמה של שמחת החופה, יש בה הכח לתרום לאיחויים.
עבור הזוג עצמו, שבירת הכוס מסמלת את הקשיים והאתגרים שהם חלק מכל מערכת יחסים וממסע החיים ואת הנכונות שלהם לעמוד מולם יחד בשותפות ובאהבה.

"יש סדק בכל דבר, וכך נכנס האור" (לאונרד כהן)
בכל שמחה יש גם עצב, על אלו שאינם אתנו, על קלקולים בחברה או במדינה, על מה שעוד לא הספקנו לתקן ונרצה להשלים. בחתונה לצד השמחה ראוי לתת מקום גם לאלו.

שבירת הכוס מסמלת את השברים שיש בעולם ובמציאות.
גם ברגע הכי שמח אנחנו זוכרים את השברים שבחיים, והשברים שעוד יהיו בזוגיות, ונותנים להם מקום.
זו גם הזדמנות, אם רוצים, להזכיר אנשים חשובים שהלכו לעולמם, שמלווים את הזוג ונוכחים בחייהם גם בהעדרם.

שבירת הכוס כרורה באופן מסורתי עם ההבטחה שלא לשכוח את ירושלים שחרבה. בפועל, השבירה התקבעה בחתונה הישראלית כרגע שיא משמח, המסמל את תום טקס החופה. בחתונות שלנו נתייחס אל השבירה כאל האלמנט המזכיר לנו כי החיים אינם מושלמים, והשלם יכול להיות שלם באמת, רק כאשר הוא מכיל את השבר שבתוכו.

שבירת הכוס נועדה כדי להזכיר לכולנו שיש גם שבר וסדק, בחיים, במציאות, בזוגיות, בארץ הזו... ויחד איתם אנחנו מחזיקים גם תקווה ואמונה לטוב ותיקון - ואת שניהם יחד אנחנו מעלים ביום שמחתנו.